"Be-Esek Atevata" - The Origin and Meaning of a Misunderstood Phrase in Akdamut

Akdamut Milin, the poem recited before the Torah reading on Shavuot, opens with soaring images of God with his heavenly retinue.  The poet gradually shifts focus to the people of Israel, insisting they are superior even to the angels.  He then transitions to a new scene, declaring that he will praise God “before kings”: 

שְׁבַח ריבון עַלְמָא, אֲמִירָא דַכְוָתָא:
שְׁפַר עֲלֵיהּ לְחַווּיֵהּ, בְּאַפֵּי מַלְכְּוָתָא:

Following these lines is the section of Akdamut which I find most moving.  They contain a dialogue – really a poetic disputation – between the nations and Israel.  Intended, perhaps, to reflect the insecurity of the Jewish experience, the shift in the poem is unexpected and jarring.  Interrupting a blissful, dream-like vision, the poet describes an ingathering of the nations, crashing down upon them “like waves.”  Initially, they approach with benign curiosity and express genuine admiration for Israel's religious devotion.  But they soon reveal their assimilationist agenda (join us, for your own benefit):

 (1) תָּאִין וּמִתְכַּנְשִׁין, כְּחֵיזוּ אַדְוָתָא:
 (2) תְּמֵהִין וְשַׁיְילִין לֵיהּ, בְּעֵסֶק אַתְוָתָא:
 (3) מְנָן וּמָאן הוּא רְחִימָךְ, שַׁפִּירָא בְּרֵיוָתָא:
 (4) אֲרוּם בְּגִינֵהּ סָפִית, מְדוֹר אַרְיְוָתָא:
 (5) יְקָרָא וְיָאָה אַתְּ אִין תַּעַרְבִי לְמַרְוָתָא:
 (6) רְעוּתֵךְ נַעֲבֵיד לִיךְ, בְּכָל אַתְרְוָתָא:

My translation:

(1) They approach, gathering like waves

(2) With wonder, inquire about her signs:

(3) “Where and who is your beloved, most beautiful among women,

(4) For whose sake you perish in the lions’ den?

(5) So dear and lovely are you! Serve us, and

(6) We will provide whatever you desire, everywhere”

Commentaries on Akdamut[1] have successfully interpreted and identified the origins of each phrase in this section except, I believe, for the words בְּעֵסֶק אַתְוָתָא in line 2.  After introducing the midrashim behind this passage as a whole, I will offer my own view on the origin and meaning of this phrase. 

These six lines are inspired by midrashim on a passage from the Song of Songs (5:9 – 6:3).  In the peshat reading (see Rashi), it is a dialogue between the beloved woman and the “daughters of Jerusalem.”  Below is the text separated by speaker:

The Beloved:

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי:

Daughters of Jerusalem:

מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ:

The Beloved:

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה:

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב:

עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת:

לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר:

יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים:

שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים:

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם:

Daughters of Jerusalem:

אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ:

The Beloved:

דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים:

אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים:

The beloved woman begs the Jerusalemites to find her love and to tell him of her longing.  They ask, מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד – how will we identify him?  In response, she provides detailed signs, in seven lines of verse, of his beauty and charm.  In the allegory, the woman is Israel, the דּוֹד is God, and the daughters of Jerusalem represent the nations.  Below is a Midrash Mekhilta inspired by these verses (Mekhilta De-Rabbi Yishmael, Beshalah, Shira, 3; ed. Horowitz-Rabin, p. 127).  The Akdamut passage above draws heavily from this and, as will be shown, other midrashic sources.  The verses taken from the relevant section of Shir Ha-Shirim are highlighted:

זה אלי . . . ר' עקיבא אומר אדבר בנאותיו ובשבחיו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם. שהרי אומות העולם שואלין את ישראל לומר מה דודך מדוד שככה השבעתנו (שה"ש ה ט) שכך אתם מתים עליו וכך אתם נהרגין עליו שנ' על כן עלמות אהבוך (שם א ג) אהבוך עד מות, וכתיב כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מד כג). הרי אתם נאים, הרי אתם גבורים, בואו והתערבו עמנו. וישראל אומרים להם לאומות העולם, מכירין אתם אותו[2] נאמר לכם מקצת שבחו: דודי צח ואדום דגול מרבבה (שה"ש ה י). כיון ששומעין שכך שבחו אומרים לישראל נלכה עמכם שנ' אנה הולך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך (שם ו א .(וישראל אומרים להם אין לכם חלק בו אלא דודי לי ואני לו וגו' (שם ב טז) אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים (שם ו ג .(

Beginning with lines 3-6 of the Akdamut passage, note how each phrase has a source either in the text of Shir Ha-Shirim or in the midrash:

 (3)מְנָן וּמָאן הוּא רְחִימָךְ, שַׁפִּירָא בְּרֵיוָתָא --- מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים

 (4)אֲרוּם בְּגִינֵהּ סָפִית, מְדוֹר אַרְיְוָתָא --- שכך אתם מתים עליו וכך אתם נהרגין עליו

 (5/6)יְקָרָא וְיָאָה אַתְּ אִין, תַּעַרְבִי לְמַרְוָתָא / רְעוּתֵךְ נַעֲבֵיד לִיךְ, בְּכָל אַתְרְוָתָא ---  הרי אתם נאים, הרי אתם גבורים, בואו והתערבו עמנו

The expression in line 4 מְדוֹר אַרְיְוָתָא – "the lions’ den" – is itself based on a verse located elsewhere in Shir Ha-Shirim.  According to Shemot Rabba (23:5), the words ממעונות אריות מהררי נמרים (4:8) are said to refer to the various exiles.

We now have to account for lines 1-2 in our Akdamut passage.  Not surprisingly, line 1 – תָּאִין וּמִתְכַּנְשִׁין, כְּחֵיזוּ אַדְוָתָא – also derives from midrashim on Shir Ha-Shirim (Bemidbar Rabba 2:16):

ד"א והיה במקום וגו' הה"ד (שיר השירים ח ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' ואומר אם יתן איש את וגו' אמר רבי שמואל בר נחמן בשתי אהבות הכתוב הזה מדבר. ראשו מדבר באהבתו של ישראל. שאם יתכנסו כל אומות העולם ליטול את האהבה שבינו לבין ישראל אינן יכולין, שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ואין מים רבים אלא אומות העולם שנאמר (ישעיה יז יב) הוי המון עמים רבים וגו'. ונהרות לא ישטפוה אלו הם המלכים והשרים שלהם כמו שנאמר (שם ח ז) ולכן הנה ה' מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים וגו'

In line 1, the poet evokes an image of the nations assaulting Israel "like waves” –  כְּחֵיזוּ אַדְוָתָא.  This simile is taken from the “great waters” – מים רבים – of Shir Ha-Shirim 8:7, representing the nations:

 (1)תָּאִין וּמִתְכַּנְשִׁין, כְּחֵיזוּ אַדְוָתָא --- מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' . . .  שאם יתכנסו כל אומות העולם ליטול את האהבה . . .ואין מים רבים אלא אומות העולם . . .

Finally, line 2 of the Akdamut passage – תְּמֵהִין וְשַׁיְילִין לֵיהּ, בְּעֵסֶק אַתְוָתָא – begs for explanation. Specifically, what does the poet mean by בְּעֵסֶק אַתְוָתָא?  To which “signs” (אַתְוָתָא = אותות) does he refer?

אַתְוָתָא is often translated as "miracles."  But that is completely unsatisfying, since this section of the poem does not address miracles per se.  Furthermore, there is no reference to miracles in the source-midrashim we have cited.  If "miracles" were the correct translation, this line would be an aberration, as every other phrase in the six lines under discussion echoes specific language used in the midrashim.  Taking a different approach, a popular English translation of the Machzor renders אַתְוָתָא as “proofs”; i.e., in view of Israel’s endless suffering in exile, the nations demand proof that God still plans to send the Messiah to redeem her.[3]  This interpretation has much merit, since it is contextual with the nations’ line of questioning – אֲרוּם בְּגִינֵהּ סָפִית, מְדוֹר אַרְיְוָתָא.  It also draws on the question of Israel’s election after the exile, an important theme in Christian-Jewish disputation and, no doubt, one which implicitly underlies the poem.  Still, it is far-fetched.

I believe, instead, that the correct interpretation of בְּעֵסֶק אַתְוָתָא can be derived directly from Bemidbar Rabba 2:4:

איש על דגלו באותות הה"ד (שיר השירים ו) מי זאת הנשקפה וגו' קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין ואומרים מי זאת הנשקפה וגו' אומרים להם האומות שובי שובי השולמית הדבקו לנו בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין אפרכין אסטרטליטין, שובי שובי ונחזה בך ואין נחזה אלא שררה שכן אמר יתרו למשה (שמות יט) ואתה תחזה וגו' שובי שובי ונחזה בך וישראל אומר מה תחזו בשולמית מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלהים במדבר דגל מחנה יהודה דגל מחנה ראובן דגל מחנה דן דגל מחנה אפרים יכולים אתם לעשות לנו כך, מה תחזו בשולמית מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים שמא יכולים אתם ליתן לנו כגדולה שעשה לנו האלהים במדבר שהיינו חוטאים והוא מוחל לנו ואומר לנו והיה מחניך קדוש, אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן שלא היה יכול ליגע בהם שנאמר (במדבר כד) וישא בלעם את עיניו אלו הם הדגלים התחיל אומר מי יכול ליגע בבני אדם אלו מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם שנאמר (שם) שוכן לשבטיו 

This midrash is a discourse on the flags, or "signs" of the tribes, as described in Parashat Naso (Num. 2:2).  The Torah uses the expression אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת.  In Hazal's reading, the sight of Israel encamped by tribe and by flag was viewed by the nations with astonishment.  Balaam, when he viewed this scene, was inspired to recite magnificent poetic prophecy -- וַיַּרְא אֶת-יִשְֹרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים (Num. 24:2).   The nations in Shir Ha-Shirim react in similar fashion: מִי-זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ-שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת (Song 6:10).  The word כַּנִּדְגָּלוֹת in this verse is taken to refer to the דגלים, the tribes' banners.  We may conclude, then, that these are the "signs" -- אַתְוָתָא  -- to which the poet refers in line 2 of our Akdamut passage:

 (2)תְּמֵהִין וְשַׁיְילִין לֵיהּ, בְּעֵסֶק אַתְוָתָא -- איש על דגלו באותות - הה"ד מי זאת הנשקפה וגו' קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין ואומרים מי זאת הנשקפה וגו’

In this line, the nations inquire about Israel's signs, rather than God's signs.  The standard commentaries (see note 1) understood  וְשַׁיְילִין לֵיהּ in line 2 as having the same object as the next line, i.e., the nations question Israel about God, in the same way that מְנָן וּמָאן הוּא רְחִימָךְ in line 3 refers to God.  They thus translated אַתְוָתָא as God's signs, the miracles.  However, I believe the passage above from Bemidbar Rabba 2:4 requires us to read line 2 as directed toward Israel.  In the Akdamut narrative, the nations are taken aback when they see the the tribes and speak (among themselves) with wonder about Israel's "signs" -- איש על דגלו באותות -- just as in Shir Ha-Shirim, the nations ask מִי-זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ-שָׁחַר. . . אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת.  In the next line, line 3, the object of their questions changes and they ask מְנָן וּמָאן הוּא רְחִימָךְ  -- parallel to מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים and אנה הולך דודך היפה בנשים.

---

[1] Mahzor Le-Hag Ha-Shavuot, ed. Wolf Heidenheim (Sulzbach, 1841), pp. 39ff.; Issachar Jacobson, Netiv Bina, vol 4. (Tel Aviv, 1978), pp. 105ff.; Mahzor Shavuot, ed. Yonah Frankel (Jerusalem, 2000), pp. 385ff.

[2] The dialogue flows more smoothly in the alternate version of Mekhilta De-Rabbi Shimon Bar Yohai, which instead reads אי אתם מכירין אותו.

[3] The Complete ArtScroll Machzor – Shavuos (Brooklyn, 1995), p. 269.  The note on p. 269 attributes this idea to Mevo Ha-Shir by Shmuel Hayyim Yellin (Pietrokow, 1926).  But that is not how Yellin reads our line.  Instead, in his rendering, the nations challenge Israel to provide a sign that God has the power to redeem them (an interpretation that appears to have have been suggested earlier by Aharon ben Yehiel Mikhel Ha-Levi in Mateh Levi).  Yellin further notes that בְּעֵסֶק אַתְוָתָא means “on the matter of the arrival (of the Messiah)," based on the fact that the Aramaic Targum renders ויבא as ואתא.  The passage from Mevo Ha-Shir begins here.