Follow by Email

Wednesday, May 4, 2016

Pharaoh's three advisers

רבותינו ז"ל דרשו דרשה מפתיעה על הפסוק (שמות א:י) "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן־יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ"׃


א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי, שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב, ויתרו. בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית, שנאמר: (דברי הימים א' ב) "וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית־רֵכָב", וכתיב: (שופטים א) "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת־בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת־הָעָם." (סוטה יא. ומקורות מקבילות)
יש לתמוה: מנין להם לחז"ל שדווקא שלש הדמויות האלו השתתפו בהתיעצות עם פרעה בקנוניה נגד בני ישראל?

התשובה, כנראה, נמצאת בפסוקים במקרא שבהם נאמר במפורש שהאישים הנזכרים – בלעם, איוב, ויתרו – הצטיינו בייעוץ לפני מלכים ומנהיגים.[1]


יתרו, כמובן, יעץ למשה למנות שופטים כדי להקל על העול המשפטי של המחוקק הטרוד:

עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱ-לֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱ-לֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת־הַדְּבָרִים אֶל־הָאֱ-לֹהִים׃ (שמות יח:יט)
וכידוע, יתרו הוא לא רק חותנו של משה, הוא גם הכהן הגדול של מדין, מדינה קרובה למצרים. חז"ל הניחו בצדק שפרעה היה מתייעץ במנהיגים מכובדים של העמים השכנים.
גם בלעם עסק בשרותי ייעוץ למלכים, אם לא במפורש לפרעה מלך מצרים, הלא כך הוא מציע לבלק מלך מואב:

וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים׃ (במדבר כד:יד)
ואם בלעם היה המומחה הגדול לקללות של העולם העתיק, ועתיד היה לנסות לקלל את עם ישראל, בודאי גם ייקרא להשתתף בתכנון המצרי לנגש את העם-בתוך-עם ההולך וגדל.
ולבסוף, איוב. בפרק כט מספרו, איוב נושא קינה על חייו האבודים. לפני שעברו עליו כל מיני אסונות מחרידות, הוא עמד בשיא הקריירה שלו.  היה מיקירי עירו, נכבד ונערץ בעיני ראשי הקהילה.  מנהיגים פוליטיים בקשו את חוות דעתו על הבעיות החמורות ביותר העומדות על הפרק.  וכך הוא מתגעגע במרירות:  
מִי־יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי־קֶדֶם כִּימֵי אֱ-לוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי׃
בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ׃
כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי בְּסוֹד אֱ-לוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי׃
בְּצֵאתִי שַׁעַר עֲלֵי־קָרֶת בָּרְחוֹב אָכִין מוֹשָׁבִי׃ . . .
רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ׃
שָׂרִים עָצְרוּ בְמִלִּים וְכַף יָשִׂימוּ לְפִיהֶם׃
קוֹל־נְגִידִים נֶחְבָּאוּ וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבֵקָה׃ . . .
לִי־שָׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ וְיִדְּמוּ לְמוֹ עֲצָתִי׃[2]
ככל הנראה, פסוקים אלו עמדו לנגד עיניו של רבי סימאי כשדרש את דרשתו על שלשה אישים – שלמראית עין אין להם כל קשר – שיעצו (או לא יעצו) לפרעה.
אני מודה לחותני הרב ד"ר מיכאל דוד שמידמן שליט"א, מעין מתגבר של חידושי תורה, שנתן לי את ההשראה לחקור את מקורותיה של הדרשה, לבני היקרים שתרמו למחקר, ולגיסתי שירה קופל שערכה את הטקסט.





[1] גם אחיתופל נודע כיועץ מומחה (שמואל ב טז׃כג), אבל חי הרבה לאחר תקופת שעבוד מצרים – הדרשה מציעה תרחיש סביר מבחינה היסטורית.  בקשר לתקופה בה חי איוב, ישנן בתלמוד דעות שונות (בבא בתרא טו). לפי אחת מהן, "ימי שנותיו של איוב, משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שיצאו."   


[2]  אפשר שהרב זאב וולף איינהרן (מהרז״ו) רמז לפסוק הזה בפירושו לשמות רבה א׃ט. אבל העיקר חסר מן הספר.